מה אם סטף קרי לא מגיע לגולדן סטייט ווריורס? שגיא רפאל

מה אם סטף קרי לא מגיע לגולדן סטייט ווריורס? שגיא רפאל

תמלול מלא של הפרק

שלום וברוכים הבאים לפרק נוסף של "מה אם", פודקאסט על סיפורים מהיסטוריה אלטרנטיבית. אני רותם יפעת ואיתי הפעם אורח שאני מאוד מחבב, יצא לי להקליט איתו הרבה פעמים, לא יודע אם הרבה פעמים אבל לפחות פעמיים לדעתי בפודקאסט שלו ולארח חברים מהעמוד שלו והפודקאסט שלו, שגיא רפאל מ"הכדור הכתום".

שגיא: שלום רותם, מה שלומך?

רותם: אני מעולה. אנחנו פה מקליטים כמה ימים, שלושה-ארבעה ימים לפני פתיחת הליגה NBA ולכן, לא לכן אבל במקרה יצא שאנחנו מדברים על הדבר שאתה כל כך אוהב. 

שגיא: הנושא החביב עליי.

רותם: הנושא החביב עליך. לפני שנדבר גם על הקבוצה החביבה עליך בלשון המעטה, אנחנו הולכים לדבר היום על מה אם סטף קרי לא היה נבחר ע"י הגולדן סטייט ווריוורז כי היו באמת כמה אופציות מאוד קונקרטיות כמו תמיד בדראפט ואנחנו נסביר אולי גם קצת מה זה דראפט. אבל לפני זה בוא תספר עליך למי שלא מכיר.

שגיא: טוב. אני כותב על NBA מ-2010. התחלתי ב"אנרג'י". כתבתי גם ב"וואלה NBA" תקופה מאוד משמעותית. מעבר לזה, אני פתחתי ויזמתי את "הכדור הכתום" בשנת 2013 וניהלתי אותו עד 2019. כתבתי שני ספרים על NBA. "ספלאש – הסיפור של גולדן סטייט" ו"עונה מהאגדות", ספר לסיכום עונת הקורונה, עונת 19-20. וכרגע אני עובד כבר על הספר הבא. ספר שהרעיון שלו הוא לדרג את 23 השחקנים המשפיעים ב-23 השנים האחרונות. עכשיו יש אנשים שיגידו, מה 23? וכנראה שהם לא קשורים ל-NBA.

רותם: (צוחק)

שגיא: אז 23 זה כמובן המספר של השחקן הכי טוב בכל הזמנים וזה לא משנה מה אתם חושבים כי גם השחקן השני הכי טוב בכל הזמנים לובש אותו מספר. אז מייקל ג'ורדן לבש את מספר 23 רוב הקריירה ולפני 23 שנים הוא פרש בפעם השנייה, לא בפעם האחרונה. אבל אני חושב שאותה פרישה בעצם מסמלת את סוף העידן, סוף עידן השליטה שלו ושל הבולז בליגה. מי שלא מכיר, מוזמן. לא נראה לי יש אנשים שלא ראו את זה עוד, אבל אם במקרה לא יודע, חזרתם עכשיו מנסיעה ארוכה לירח ונחתתם היום, אז "הריקוד האחרון" זה תוכנית שאתם צריכים לראות ב"נטפליקס" ובעצם מספרת את הסיפור של העונה האחרונה של מייקל ג'ורדן והבולז, 1998 ויש שם בעצם את כל הסיפור של השושלת הזאת. גם כל הטריפאיט הראשון, כל מה שקרה לפני. מומלץ מאוד.

רותם: למי שלא חובב NBA זו סדרת דוקו מעולה, חכמה. 

שגיא: נכון. 

רותם: רחבה שאני חושב שלך ולי קשה להגיד האם היא עובדת או לא למי שלא מכיר, אני חושב שהיא עובדת גם למי שלא. אשתי התחילה לראות וכאילו היה לה מעניין.

שגיא: כן, אשתי ראתה איתי ומאוד נהנתה. היא יותר טיפוס של כדורגל, פחות של כדורסל. ובכלל דוקו ספורט זה נפלא כי אני חושב, אני מעולם לא עקבתי אחרי פורמולה 1 והדוקו שעשו היה, כאילו קשה לתמצת את העונה, אבל כשאתה עושה את זה בדוקו זה נראה אחרת לגמרי, זה נראה הרבה יותר טוב. אז מייקל ג'ורדן אז בעצם ב-1998 הבולז התפרקו. הייתה שביתה מאוד ארוכה בליגה, העונה כמעט בוטלה. הגיעה למצב שהיא ממש הייתה על סף ביטול. בסופו של דבר הגיעו לאיזשהו סיכום אחרי שדי כופפו לשחקנים את היד. ומייקל ג'ורדן, הדבר הראשון שהוא עושה, שבוע אחרי שבעצם פותחים את העונה הלא רשמית, הוא מודיע על פרישה. הוא חוזר אחרי זה לשחק בוושינגטון, חוזר יותר נכון לנהל את וושינגטון ואז הוא חוזר לשחק במדים שלהם ופורש עוד פעם. אבל באמת סוף עידן השליטה שלו היה 1999. עכשיו, יש המון דיבורים על אנשים שבעצם הפכו את ה-NBA למה שהוא היום. שזה בעצם דיויד סטרן בשנות ה-80'. בעזרה של שחקנים כמו מג'יק ג'ונסון, כמו לארי בירד, דוקטור ג'יי ואחרי זה הגיע מייקל ג'ורדן בעצם שלקח את הלפיד. אבל אחרי זה, מי עשה את זה אחרי זה? ולשם הספר בעצם צועד כשהמטרה היא באמת דרך הסיפורים להבין איך הגענו מהליגה של 98-99 או יותר נכון מהמשחק של ג'ורדן למשחק היום שפתאום הכל זה שלשות. למה הם זורקים כל כך הרבה שלשות לעזאזל? 

רותם: אולי, אולי במקרה בפרק הזה אנחנו נדבר על זה קצת או הרבה. אחת הסיבות כנראה. אני דיברתי, יש לי את הפודקאסט החדש יותר שלי "ספורט העתיד" ושם עשינו פרק על אנליטיקות. באמת בעיקר לא הספקתי לדבר שם על ההשפעה על המשחק, איך זה השפיע. צמצמתי את זה לדבר אחד ותכף נדבר פה באמת על שינויים היסטוריים וחשוב להגיד, בין אם ומאחר והפודקאסט שלי הוא "מה אם", אז אף פעם אין גורם אחד. זאת אומרת, כל מה שקשור גם לסטף קרי בגולדן סטייט קורה כמו שאמרתי מקודם, בגלל הקבוצה גם ולא רק הוא, ההנהלה ואנחנו נדבר על זה. אבל גם ההשפעה הרחבה שלו יותר גם קשורה לשינויים רחבים בליגה שהם באמת קשורים לדבר הזה שאמרת. כל השינויים שקרו לאורך השנים מאז ג'ורדן ועד היום שזה באמת, אני מאמין שמי שנגיד ייוולד עוד, יתחיל לראות NBA עוד 15 שנה ואם יראו לו משחק של NBA היום ומשחק NBA תקופת ג'ורדן זה כמו שלנו לראות NBA משנות ה-60'-70', זה נראה ספורט אחר לגמרי. וזו אבולוציה אבל הגיונית של ספורט כמו כל דבר אני חושב. 

שגיא: כן. 

רותם: אז בוא נצלול לסיפור באמת ואולי נספר קצת את סיפורו בקצרה של מי זה סטפן קרי. סטפן וורדל, מה השם המלא?

שגיא: סטף וורדל קרי. וורדל בעצם זה השם של אבא שלו, אבא שלו זה דל, שזה קיצור של וורדל והוא מקבל גם את השם הזה, כן. 

רותם: כן, זה וורדל סטפן קרי, כן, השני. בן של כוכב, לא כוכב סליחה, בן של שחקן רוטציה מה שנקרא, טוב מאוד, אהוב מאוד אני חושב אפשר להגיד עליו. קלע שלשות מאוד מחונן, דל קרי מחונן לתקופתו יש להגיד. ששיחק בכמה וכמה קבוצות. הכי הרבה בשרלוט, שם גדל סטף רוב השנים. זה נקרא לזה הבית שלו למרות שהוא נולד בקליבלנד.

שגיא: הוא נולד באקרון, אוהיו באותו בית חולים שבו נולד לברון ג'יימס. 

רותם: נכון, אבל הוא בסופו של דבר משרלוט וגם רואים את זה בהרבה דברים בחייו. 

שגיא: כן, דל התחיל את הקריירה בקליבלנד ובעצם כבר בשנה או שנתיים הראשונות הוא עבר לשרלוט בטרייד הרחבה שהיה כששרלוט הצרפו. 

רותם: נכון, שם דל פורח בתור שחקן ספסל. זה מאוד יפה, אני חושב מה שיפה בו, יש לו אישיות מאוד מקסימה כמו הבן שלו. אבל שהוא בדיוק יודע מה לעשות ועושה את זה מעולה. 

שגיא: הוא ארל וויליאמס של ימינו. 

רותם: (צוחק)

שגיא: שחקן שישי. 

רותם: שחקן שישי, כן. סטף, הוא מאמן את סטף חלק מהזמן בתור ילד. סטף לא בחור גדול, 1.88 כיום, שוקל 84 קילו. בעצם מתחיל את הקריירה שלו כמו שחקנים במכללות. 

שגיא: אז בעצם סטף, יש לו קריירת תיכונים מצוינת. הוא סקורר בתיכונים באותה מידה שאנחנו מכירים אותו, אפילו יותר ממה שהכרנו אותו היום. המכללות הגדולות מתעלמות ממנו, דיוק נורת' קרוליינה, מכללות הבית. זאת אומרת, מכללות שנמצאות ממש בשרלוט, איפה שהוא גר וגדל, בגלל הגודל שלו. 

רותם: חשוב להגיד, מי שלא מכיר את ה-NBA או את ליגת המכללות, ה-NCAA הם הטופ של הטופ. זאת אומרת, שתיהן לא רק קרובות אליו, אלא הן, דיוק ונורת' קרוליינה, סאות', מהטופ 10, טופ 16, וואטאבר של המכללות. זאת אומרת, 

שגיא: כן. 

רותם: זה לא רק הקרבה הגיאוגרפית. 

שגיא: הכי מעליב שוירג'יניה טק, המכללה שאבא שלו כיכב בה, גם היא מציעה לו לבוא כרד פלג, בוא תבוא תלמד במכללה בשנה הראשונה בלי מלגה ונראה מה יהיה. רד שירט סליחה. אבל מי שכן מאוד, מאוד רוצה אותו והמכללה שבסופו של דבר הוא מגיע לשחק בה זה דוידסון שזו מכללה למדעי הרוח, גם כן באזור שרלוט. המאמן שלהם הכיר אותו כילד. זאת אומרת, הוא ראה אותו משחק בייסבול עם הילד שלו והוא עקב אחריו מאז. הוא מאוד, מאוד רוצה שהוא יבוא לשחק שם. הוא מאוד מאמין ביכולות של סטף ובעצם הוא בונה את הקבוצה סביבו. עכשיו, זו מכללה קטנה, זה גם תוכנית כדורסל שהיא אפילו לא מתקרבת לסדר הגודל של דיוק. זו ליגה נמוכה יותר. אבל סטף הולך לשחק שם והוא מוביל את המכללה ל-NCAA והוא נותן שם הצגה אחרי הצגה בעצם, כשהוא סוחף את המכללה למעלה. הוא נשאר שם שלוש עונות כיוון שהוא בעצם רוצה ללמוד כדורסל, רוצה להתבגר עם הכדורסל. העונה השלישית, זאת אומרת, אחרי טורניר מכללות מצוין בעונה השנייה, הוא חוזר לעונה שלישית כדי שהוא יוכל להתרגל לתפקיד הרכז, תפקיד שאליו מייעדים אותו ב-NBA. ודווקא בעונה הזאתי הם לא הגיעו לטורניר, ל-NCAA, הם שחקו בטורניר ה-NIT שהוא הטורניר השני. והוא יוצא לדראפט. עכשיו, יש הייפ עצום בארה"ב עליו בעקבות מה שהוא עשה בטורנירים הקודמים. מבחינת הקהל, הקהל מאוד, מאוד מתחבר אליו, אבל הסקאוטים, הסקאוטרים יותר נכון, קצת פחות. סקאוטרים רואים אותו כשחקן שקטן מדי בשביל ה-NBA, הם לא בטוחים ביכולות שלו לרכז קבוצה, לנהל משחק. וכסקנד גארד אף אחד לא רואה אותו מתאים. 

רותם: בוא רק רגע ניתן למי שככה לא מכיר מספיק משחקי NBA, מה זה דראפט. בעצם כל שנה ה-NBA היא ליגה עם מגבלות, ליגה שמנסה להיות שוויונית במובן מסוים, אני משתמש במילה הזאת בצורה זה, הכל יחסי כמובן בארה"ב. יש ליגות עם יותר שוויוניות או ניסיון לשוויון, כי אין כזה דבר שוויון באמת. ה-NBA אני חושב שהיא במקום די טוב. זה בא לידי ביטוי בשני דברים, אחד זה תקרת השכר שלא ניגע בזה כי זה עולם מורכב, מטורף, למרות שאולי אנחנו נגיע אליו בהמשך. ודבר שני זה הדראפט. הקבוצות הפחות טובות יש להן יותר סיכוי לבחור את השחקנים, לבחור ראשונים את שחקני המכללות. זאת אומרת, שחקן שרוצה להצטרף לליגה לא יכול לבוא כמו שהוא יכול לבוא פה לכל קבוצה בישראל ולהגיד לה, בואו תצרפו אותי, הם רוצים, מעולה, מי ששם הכי הרבה כסף לוקח, אלא צריך להעמיד את עצמך לבחירה. הקבוצות בוחרות. יש 30 קבוצות, בוחרות בשני סיבובים. הקבוצות הפחות טובות מקבלות את האפשרות לבחור יותר למעלה וככה זה עובד. מי שלא נבחר יכול להיכנס גם אחר כך כן כבר בצורות אחרות, אבל לא ניכנס לזה. ויש תחרות מאוד גדולה. זאת אומרת, כשיש שחקן שהוא מאוד, מאוד טוב וכולם רוצים, ברור שכולם ירצו מקום ראשון וזה מוביל להרבה דברים מעניינים בליגה שאולי זה נושא לפרק אחר. 

אז באותה שנה, 2009, הבחירה הראשונה הייתה באמת סגורה הרמטית, בלייק גריפין, שהלך לקליפרס, ללוס אנג'לס קליפרס. אבל אחרי זה די היה פתוח, נכון? זאת אומרת, שם סטף נכנס בתור עוד מועמד בכיר. 

שגיא: כן, זאת אומרת, שאנשים לא יבינו. עם כל הביקורות שהיו עליו, הוא עדיין נחשב לבחירת טופ 10. הוא היה עדיין לרדת מהלוח מתישהו ב-10 הבחירות הראשונות. עכשיו אני רוצה קצת להקריא לך ציטוטים נבחרים מתוך הסקאוטינג. אני מרמה וקצת פתחתי את הספר שכתבתי אז קצת אני מסתכל שמה. 

רותם: טוב מאוד. בשביל זה הבאתי אותך. 

שגיא: "הרבה מתחת לרף בכל הנוגע לכוח מתפרץ ואתלטיות ב-NBA הוא לא רכז טבעי עליו קבוצות  NBA יכולות לסמוך. הצעד הראשון שלו ממוצע במקרה הטוב ומתחשב במבנה הדקיק שלו ובהעדר כוח מתפרץ סביב הטבעת, קשה להאמין שיצליח להגיע לקו העונשין כפי שעשה בקולג'ים. האם קרי מסוגל לעבור שיעורים כפי שעשה בקולג'? לא. האם הוא מספיק גדול כדי לזרוק מעל שחקני NBA? לא. האם יש לו עמדה ברורה ב-NBA? לא. האם הוא יוכל לשמור על הכדור? לא." אז אני חושב שחוץ מהלשמור מה שנקרא, הוא הוכיח את עצמו בכל שאר התחומים. אבל באמת, זה מה שסקאוטרים של הליגה רואים כשהוא יוצא לדראפט. עכשיו, בוא נדבר על מי שבחרו בדראפט. יש לך בעצם את הבחירה השנייה ששייכת לממפיס והם עושים את הדבר הכי צפוי מבחינתם. גובה, אתה לא יכול ללמד ויש שחקן מאוד, מאוד גבוה בדראפט. קוראים לו האשים ת'אביט. הוא מגיע מקונטיקט והם הולכים עליו. אם אתם לא מכירים אותו, זה בסדר, לא הייתה לו קריירת NBA שמישהו מאיתנו צריך להכיר. הוא הסתובב בממפיס שנתיים-שלוש לפני שהם חתכו אותו וניסה עוד כמה קבוצות לפני שבעצם ה-NBA פלטה אותו החוצה. מלמעט גובה, לא היה לו יותר מדי כדורסל. אבל זה באותה תקופה וגם לפני זה סקאוטרים נהגו לומר, "גובה אי אפשר ללמד" אבל מסתבר שגם כדורסל במקרה שלו אי אפשר ללמד. בבחירה השלישית, הקבוצה שבוחרת שלישית בעצם, אוקלהומה סיטי, יש לה כבר את קווין דורנט וראסל וסטברוק שנבחרו בשנתיים הקודמות בדראפט. ושם לפחות מבחינת האוהדים שאוהבים את קרי יש המון התלהבות לראות אותו מצטרף לקבוצה הזאת. אבל הם מעדיפים את ג'יימס הרדן שמגיע מאריזונה. סך הכל אני חושב שבחירה טובה. אי אפשר לרדת עליהם. 

רותם: לא, אי אפשר לרדת עליהם וגם העתיד של הקבוצה הזאת הוא מה אם נושא אחר לגמרי, מה אם לא היו מחליפים את הרדן כמובן. אבל זה נושא לפרק אחר. הטריידים אולי הכי מפורסמים בתולדות ה-NBA. 

שגיא: אחד הטריידים הכי נוראיים מבחינת אוקלהומה סיטי והכי טובים מבחינת הצד השני מן הסתם בתולדות ה-NBA. הבחירה הרביעית שייכת לסקרמנטו, מועדון די כושל. למרות שהם יצאו קצת מקבוצה לא רעה עם כריס וובר, דיבאץ' וכו' והם בוחרים את טייריק אוונס שמאוחר יותר גם היה רוקי השנה. סך הכל הייתה לו קריירת NBA טובה. הוא לא הפך לכוכב שחשבו שהוא יהיה, אבל הוא גם לא היה באסק מוחלט כמו ת'אביט. ובבחירה החמישית והשישית יושבת מינסוטה. בעצם את הבחירה החמישית הם קנו מוושינגטון ויש להם את הבחירה השישית שלהם. והם בוחרים שני רכזים. ששניהם לא סטף קרי. הראשון הוא נער הפלא הספרדי, ריקי רוביו. באמת שחקן שמאוד, היה מאוד, מאוד מרשים בגילאים הצעירים באירופה. עשה הכל מהכל כולל נדמה לי קוודרופל דאבל באיזו אליפות נוער אי שם בשנות ה-2000 המוקדמות. התחיל לשחק כדורסל מקצועני בגיל 15 בברצלונה. באמת שחקן שהיה פוטנציאל, פוטנציאל, זאת אומרת הוא היה לוקה לפני שהיה לוקה וה-NBA לא הסתכל עליו. אני מדבר מבחינת הקריירה האירופאית כמובן, לא מבחינת הקריירה ב-NBA, אין מה להשוות כמובן. 

רותם: כן. 

שגיא: אבל מבחינת הקריירה האירופאית, רוביו היה סוג של ילד פלא, בדיוק כמו שלוקה בימים אלה. זה לא התפתח ב-NBA מכל מיני סיבות וזה לא עבד, אבל עזוב, כרגע שיחה אחרת. בבחירה השישית הם בוחרים בג'וני פלין. שוב, אם אתם לא מכירים אותו, זה בסדר גמור. רכז מסיריקיוס, גם כן, רכז נמוך. אין לו אפילו, לא מתקרב אפילו לקליעה של סטף קרי. אבל הם בחרו אותו. וגולדן סטייט בבחירה השביעית, אז מועדון כושל בצורה מאוד, מאוד ברורה. הם הגיעו לפלייאוף אחד ב-14 או 15 שנים, פישלו בחירת דראפט אחרי בחירת דראפט והם כמובן לוקחים את סטף קרי. אני רק אציין שבבחירה השמינית יושבת הניקס שמאוד, מאוד חשקו בשירותיו של סטף קרי. 

רותם: אז רגע תכף לפני שבאמת נתמקד בבחירה ולאן היא לקחה אותם, ניתן רק למי שלא מספיק, אם לדוגמא באמת שמות כמו האשים ת'אביט וג'וני פלין לא אומרים הרבה, מי שנבחר במקום 23 אומר הרבה. חושב שכל ישראלי, עומרי כספי נבחר ע"י יוסטון וסקרמנטו קינגס. התחיל קריירה מאוד מרשימה ומכובדת ב-NBA. אז זה ככה רק כדי לתת את האנקדוטה ההיסטורית המקומית. סטף קרי מגיע לגולדן סטייט. בוא ננסה באמת להבין מה הוא עושה שם. איך העתיד של הקבוצה הכושלת הזאת הופך להיראות פחות כושל שש שנים קדימה?

שגיא: קודם כל, צריך לתת קצת פרופורציה לקבוצה באותם ימים. ב-1994 הקבוצה בוחרת את כריס וובר ומגיעה לפלייאוף, עפה בסיבוב הראשון מול פיניקס של צ'רלס ברקלי. אחרי זה יש בלגן גדול, כריס וובר רוצה לעזוב, הוא לא מסתדר עם המאמן דון נלסון. אז הקבוצה באותו קיץ מתפרקת בגלל שוובר ונלסון לא מסתדרים. וובר מועבר בטרייד, נלסון מתפטר, מתפוטר קצת אחריו. והקבוצה הולכת ל-13 עונות נוראיות בתחתית הליגה. זה לא שהם לא מגיעים לפלייאוף, הם לא מתקרבים לפלייאוף. קבוצת לוטרי שמפשלת בחירת דראפט אחרי בחירת דראפט אחרי בחירת דראפט. דוגמאות הבולטות מן הסתם זה אדונל פויל בבחירה השמינית, בחירה אחת לפני טרייסי מקגריידי. הם לקחו את טוד פולר בבחירה 11 ב-96', שתי בחירות לפני קובי ברייאנט, גם סטיב נש נבחר אחרי זה, שחקנים טובים. הם לוקחים, הם לא בונים קבוצה. בשוק החופשי אף אחד לא רוצה להגיע לשם כי זה עולם נוראי וזו קבוצה נוראית. אני חושב שהקסם של סן חוזה עדיין לא, לא בא לידי ביטוי. זאת אומרת, אנשים לא נמשכים להייטק, אנשים, בטח לא שחקני כדורסל וזו קבוצה שמנוהלת בצורה נוראית. 

עכשיו, ב-2007 קורה להם נס והם מגיעים לפלייאוף מהמקום השמיני אחרי סיום עונה שכלל נדמה לי 9 ניצחונות מ-10. הם היו כבר חסרי סיכוי והם איכשהו הצליחו עם סיכוי מאוד, מאוד קטן להגיע לפלייאוף. הם עושים גם סנסציה בפלייאוף שהם מדיחים את המדורגת ראשונה בליגה, דאלאס מאבריקס, עם ה- MVP של הליגה, נוביצקי. לפני שהם נפסלים בסיבוב השני ליוטה. ואז מגיעה עונת, בעצם העונה העוקבת, עונת 2007-2008, שהם מנצחים 48 משחקים אבל הם לא עולים לפלייאוף. זאת אומרת, הם מחזיקים שמה באיזשהו תואר, הקבוצה שניצחה הכי הרבה משחקים בלי להגיע לפלייאוף. בארון דייוויס שהיה כוכב של הקבוצה עוזב, עובר לקליפרס והקבוצה חוזרת מה שנקרא לתהומות הנשייה. 

דון נלסון עדיין שמה, שהוא מאמן מאוד, מאוד התקפי, מאוד, מאוד אוהב שחקנים שהם אוף פוזישן, זאת אומרת, שחקנים שהם לא בעמדה. והוא די מנהל את הקבוצה בשלב הזה. אני חושב שהוא מדיח את כריס מאלין מכל עמדות הכוח. ואנחנו ככה מגיעים בעצם ב-2009 לדראפט. הכוכב הגדול של הקבוצה זה מונטה אליס ודון נלסון מאוד, מאוד רוצה את סטף קרי. הוא רואה בו התגשמות של שחקן שהוא חלם עליו כבר הרבה שנים. הוא מאוד אוהב את השחקנים האלה, את הסוג של השחקנים האלה שהוא לא באמת מתאים לשום עמדה, אבל גם אי אפשר לשמור עליו. 

רותם: נשמע קסם, באמת. נשמע בציניות, אבל אם אי אפשר לשמור עליך, נשמע כלי יעיל ביותר. 

שגיא: כן, אבל זה תמיד, זו חרב פיפיות מה שנקרא. אי אפשר לשמור עליך, אבל אתה גם לא יכול לשמור על אף אחד אחר. וזאת בדרך כלל הבעיה של שחקנים שאין להם עמדה מוגדרת. כשלנלסון זה לא מפריע כי נלסון תמיד ההתקפה באה קודם. הקבוצות שלו מסורתית הן קבוצות התקפה מצוינות וקבוצות הגנה נוראיות. 

רותם: אז הוא מאשר, מאושר לקחת את סטף קרי. ואיך סטף קרי בעצם משתלב בקבוצה הזאת, בהתחלה לפחות?

שגיא: תראה, כמו שאמרתי, הוא מגיע לקבוצה כשהכוכב השני שלה זה בעצם מונטה אליס שהוא גארד בגובה 1.80 ושיבר, מה שנקרא. זאת אומרת, פחות או יותר באותו משקל כמו סטף. זאת אומרת, יש לך עכשיו שני גארדים קטנים בליגה של גארדים בסגנון של קובי בריאנט שהוא גם הרבה יותר גבוה, גם הרבה יותר חזק. והם צריכים לשחק אחד עם השני. ושמה מתחילים בעצם החיכוכים. שהדבר הכי חשוב שקורה בשלב הזה בעצם, זה שהקבוצה עומדת למכירה. כריס קאהן, כהן, לא כל כך יודע איך מבטאים את השם שלו. יהודי לא יקר, די קמצן, הוא הבעלים של הקבוצה בערך מ-1994 והוא רוצה למכור. לא אוהבים אותו באזור, מאוד לא אוהבים אותו באזור וגם הוא לא בדיוק מגיע למשחקים. זאת אומרת, יש יחסי שנאה-שנאה עם הקהל. 

רותם: נשמע שהוא גם בעיקר מתייחס לזה בתור עסק ולא קבוצת ספורט. אנחנו מכירים היום, גם היום עדיין זה נכון. יש מנהלים כמו קיובן, מרק קיובן מדאלאס או סטיב בלמר בקליפרס וגם שם המנהלים הנוכחים של גולדן סטייט, קבוצת ניהול מעורבים, באים, 

שגיא: ג'ו לייקוב.

רותם: ג'ו לייקוב, אני אומר, אני חושב שהם מעורבים, מגיעים, חלקם בהתלהבות יתר כמו בלמר ויש את האלה שהם מה אתם רוצים מהחיים שלי שכנראה קאהן היה אחד מהם. קאהן הוא באמת מהסוג הפחות מעורב. זה הדדי ובאמת בחרו את הקבוצה וכאן נכנס לסיפור ג'ו לייקוב. 

שגיא: הבעיה אגב לא הייתה זה שהוא לא מעורב, הבעיה איתו הייתה שהוא פשוט בחר אנשים מזעזעים לנהל את הקבוצה. זאת אומרת, אנשים שהוא שם בעמדות כוח לא ידעו לנהל קבוצת כדורסל, אני בספק אם הם ידעו לנהל. וזאת הייתה הבעיה העיקרית. עכשיו, עונת ההוקי של סטף, הוא משחק כדורסל נפלא, הוא מסיים שני במאבק על תואר רוקי עונה אחרי טייריק אוונס. סך הכל המספרים שלו סבבה. הקבוצה לא מנצחת יותר מדי, אבל היא מנצחת מספיק בשביל להביא לדון נלסון את השיא, שיא הניצחונות, 1335. למי שלא יודע, זה גרג פופוביץ לפני פתיחת העונה עומד על 1310 ובעצם הצפי שהוא ישבור את השיא הזה או לקראת סוף העונה כי הספרס לא ממש טובים השנה או מתישהו בתחילת העונה הבאה. אז באמת דון נלסון ממש, אחד המשחקים האחרונים של העונה שוברים את השיא. יש חגיגות מאוד גדולות, הוא שובר את השיא של לני וילקינס שיש לו 1332. נלסון נעצר על 1335. זאת אומרת, שבסוף אותה עונה הוא בעצם פוטר. כשהגיע הבעלים החדש, ג'ו לייקוב. 

לייקוב נותן איזושהי שנה של חסד לקבוצה שהוא לא עושה שינויים יותר מדי גדולים. נלסון לא ממשיך, אבל מי שמחליף אותו זה קית' סמארט שהוא היה עוזר מאמן המון שנים בווריוורז. הג'נרל מנג'ר נשאר במקום. הוא לא עושה איזשהו רעש וזה, הוא אומר תנו לי שנה ללמוד את העסק ואחרי זה הוא כבר, אחרי זה הוא מתחיל להביא את האנשים שלו ולשים אותם במקומות כוח בארגון. והשנה השנייה של סטף, בעצם גם השנה שמתחילות לו בעיות הקרסוליים. הוא עדיין משחק 74 משחקים שזה מספר מאוד מכובד, אבל המון, המון פציעות קרסוליים שמשביתות לו משחק פה, משחק שם. כשבעונה השלישית שהייתה עונה מקוצרת בעקבות הקבוצה אז, זה הגיע ל-26 משחקים שחלק גדול מזה דרך אגב, זה בגלל שהוא עבר ניתוח שכנראה שהיה מעורב גם איזשהו סוג של טנקינג שהווריוורז עשו כי בחירת הדראפט שלהם הייתה מעוגנת טופ 7 והם רצו 8.

רותם: אוקיי. תמיד טוב לתכנן אסטרטגית. אבל תודה לאל, הסיפור לא עגום כל כך ויש בעצם קפיצה מאוד גדולה, בין היתר הודות לאותו דראפט, לא? 

שגיא: כן. זאת אומרת, לא, תשמע, סטף קרי הוא אבן היסוד. הווריוורז אוספים גם את קליי תומפסון בהמשך, את הריסון בארנס, את דריימונד גרין. הם מעבירים את מונטה אליס בטרייד ומקבלים את אנדרו בוגוט. ובעצם שמה מגיעה הקפיצה הגדולה בעונת 2012-2013. שסטף לא מיליון אחוז, עדיין הקרסול מציק לו, אבל הקבוצה באמת נותנת עונה נפלאה. הוא נותן עונה מצוינת עם 22 נקודות, כמעט 7 אסיסטים. הקבוצה מגיעה לפלייאוף מהמקום השישי ופוגשת את דנבר ומפתיעה אותה. מפתיעה אותה, מנצחת 4-2, עולה לסיבוב השני. שם היא פוגשת את סן אנטוניו. במשחק הראשון הווריוורז הובילו 16 הפרש, משהו כמו שש דקות לסיום. וסן אנטוניו מוציאה את זה להארכה ומצליחה לנצח. במשחק השני הווריוורז ניצחו בסן אנטוניו. זו בהחלט הייתה התחלת סדרה מופלאה מבחינת אוהדי ווריוורז. אבל שם בעצם הקרסוליים גם של סטף וגם של אנדרו בוגוט נגמרו ושם גם נגמרה הסדרה. סן אנטוניו ממשיכה ל-4-2 ומגיעה עד הגמר. אבל שם באמת הייתה הפריצה הגדולה כי באותו פלייאוף סטף באמת, בטח בסדרה מול דנבר הוא היה פשוט בלתי עציר. הוא נתן שם תצוגות כדורסל אדירות שמאוד, מאוד מזכירות את מה שהוא יעשה בהמשך. זה עדיין לא פול פאוור, כן? עדיין יש לו שם את מארק ג'קסון שם בתור מאמן שלא שחרר אותו לחופשי, לא נתן לו את היד החופשית שסטף קרי נתן לו. לא עודד אותו לזרוק כמה שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה על המגרש כמו שסטף קרי יעשה בהמשך. בעיניי זו הפריצה הגדולה. 

רותם: ההתפתחות הזאתי טבעית והיא הגיונית וב-2014-2015 מגיעה לשיא עם ניצחון בגמר 4-2 על קליבלנד של לברון ג'יימס שחזר לשם, עם כוכבית, בלי כוכבית, עם קיירין, בלי קיירין. בלי קיירין נהיה שם קוד ל-NBA אז זה כבר בדיפולט. אחרי זה עוד שלושה גמרים ושתי אליפויות שבדרך גם מצטרף שם קווין דורנט ובעצם הם שושלת, השושלת השנייה או השלישית.

שגיא: ארבעה גמרים. 

רותם: כן, ארבעה גמרים סך הכל. לא, נכון, ארבעה. חמישה גמרים סך הכל ברציפות בעצם. חמישה גמרים. זו אחת השושלות הכי חזקות בעשור הזה יחד עם מיאמי קליבלנד אפשר להגיד וכמובן סן אנטוניו ושל המאה ה-21 ואולי גם בכלל של ה-NBA ולא סתם. בעצם השם המקורי של הספר שלך היה משהו על שושלות, נכון? עכשיו קוראים לזה "ספלאש" אבל לפני זה,

שגיא: "שושלת הלוחמים". 

רותם: שושלת הלוחמים, לא טעיתי כי זו באמת שושלת, דבר שאנחנו לא רואים הרבה. אבל כל זה היה יכול לא לקרות משלוש סיבות. נתחיל עם השתיים שעליהן לא נדבר. האחת, אני חושב היא כלכלית כמעט עם סטף, תקן אותי אם אני טועה. בגלל הפציעות של סטף הוא לא קיבל חוזה מקסימום בחוזה השני. וזה אפשר להם להביא חוזים יותר נוחים. 

שגיא: כן. בגלל הפציעות של סטף. זאת אומרת, הוא מגיע מעונה שלישית שהוא שיחק בה רק 26 משחקים. והקרסול מאוד, מאוד מציק לו. אני חושב שהם סיכמו באזור 40 מיליון דולר הארכת חוזה ל-4 עונות שזה כלום. והם נתנו לו בסופו של דבר 44 וזה, היום זה כלום כסף. אז היה קצת אולי מעל הממוצע. זה היה מעל הממוצע, שכר מקסימום אז היה...

רותם: רק כדי לסבר את האוזן, בוא נשים את זה בקונטקסט של קרי עצמו. ב-2017 הוא קיבל 40 מיליון דולר לעונה. זאת אומרת, הוא מקבל מעכשיו עד 2022 אם אני לא טועה. 

שגיא: הארכה של 4 שנים עוד 207 מיליון דולר. אז זה בעצם עד 2022. 

רותם: כן, אז לא צריך לדאוג לו, אבל מה שחשוב להגיד, לקבוצה זה מאוד עזר כי היה להם הרבה יותר כסף להביא שחקנים כמו קווין דורנט שזה עזר לשושלת בעצם לצמוח ולשלוט. 

שגיא: כן, קווין דורנט היה גם, זה גם החוזה של קרי וגם הקפיצה הענקית שהייתה בגג באותו קיץ. 

רותם: כן, אפשרה את שניהם ביחד. באמת כל זה גם לא היה קורה אם סטף מלכתחילה לא היה מגיע לקבוצה. ופה בעצם זה מה אם שהוא גם, הוא מאוד קונקרטי כי אתה גם מזכיר את זה בספר. היו דיבורים על דילים, היה עניין בקבוצות אחרות ובוא רק ככה שנבין, להסביר למאזינים מה האופציות הבאמת קונקרטיות שהיו יכולות לקרות, הן לא היו רחוקות מדי לקרות. 

שגיא: אז קודם כל בעצם, מינסוטה בוחרת בבחירה השישית את ג'וני פלין ובשני חדרי דראפט ברחבי ה-NBA מאוד מאוד שמחים. בחדר של גולדן סטייט ובחדר של פיניקס. הסיבה שבחדר של פיניקס שמחים זה כי הם בטוחים שיש להם דיל עם גולדן סטייט על הבחירה השביעית. הם רצו לשלוח את אמארה סטודמאייר ואת הבחירה ה-14 שהייתה נדמה לי ארל קלארק. גם שחקן שלא זכור במיוחד. אבל אמארה מן הסתם כולכם מכירים, לפחות היה פה בישראל כמה שנים טובות. או בשמו העברי יהושפט. הם בטוחים שיש להם עסקה סגורה עם גולדן סטייט על הבחירה השביעית. בגולדן סטייט היו פחות בטוחים. זה אפילו הגיע למצב שיום אחרי הדראפט, דל קרי מגיע עם סטף קרי לסן פרנסיסקו למפגש עם הקבוצה והוא מקבל טלפון מסטיב קר שהיה אז הג'נרל מנג'ר של פיניקס, אומר לו "אל תלך להיפגש עם הקבוצה, אתם בדרך אלינו". קרי אומר לקר, "שמע, נחמד מה שאתה אומר, אני לא יודע את זה. אני..." סליחה, הוא לא דיבר עם דל, הוא דיבר עם הסוכן של סטף. "אני לא יודע את זה ואני צריך להתייצב בגולדן סטייט" ובסופו של דבר הווריוורז החליטו שהם שומרים את הבחירה. עכשיו, מה בדיוק היה שמה, לא ברור. יכול להיות שהם סיכמו את הטרייד הזה בהנחה שקרי לא יהיה בבחירה השביעית. יכול להיות הרבה דברים. יכול להיות שמה שקרה היה טרייד ביטחון כי קרי או יותר נכון הסוכן של קרי, הודיע להם חד משמעית שסטף לא רוצה לשחק שם. סטף והסוכן שלו כיוונו בעצם שהוא יבחר בבחירה השמינית וילך לשחק בניו יורק. ניו יורק תמיד הייתה שם דבר. למי שעוקב אחרי ה-NBA ויודע כמה זו קבוצה רעה, עדיין שחקנים תמיד רצו לשחק שם. 

רותם: זה מדהים, רק לחדד את זה, היא קבוצה לא טובה עם בעלים לא מוצלח, אבל היא עדיין כל שנה בטופ הקבוצות הכי מרוויחות של פורבס. כל שנה אם לא מקום ראשון או שני, מתחלף עם לייקרס, עם לוס אנג'לס לייקרס. פשוט כי השם ניו יורק, כל מי שמגיע לניו יורק, לעיר, הוא נתקל בה. זו תופעה מדהימה אבל זו קבוצה לא טובה. 

שגיא: אני אוסיף עוד נקודת זמן אחת שאיתן שטראוס שעוקב אחרי הווריוורז  פרסם בספר שלו. הייתה עוד נקודה אחת שבה קרי יכול היה לעזוב את הווריוורז וזה ב-2011. כריס פול אז שחקן ניו אורלינס על המדף והווריוורז בעצם מציעים טרייד, את קרי וקליי לניו אורלינס. זה לפי פרסומים של שטראוס. יש הכחשות מכל הצדדים, אבל אני מאוד מכבד את שטראוס, הוא עיתונאי ברמה מאוד, מאוד גבוהה. והוא כותב בספר שבעצם הווריוורז מציעים את קליי ואת קרי להורנט במטרה לקבל את כריס פול. ומי שבעצם אומר לא, זה כריס פול עצמו. היה לו עוד שנה בחוזה והוא אומר "אין בעיה, תיקחו אותי בטרייד, אני לא נשאר אצלכם לעוד שנה". ובגלל זה בסופו של דבר, הווריוורז לא עושים את הטרייד הזה. אז גם האופציה הזאת קיימת. אבל אני אגיד לך את האמת ומצד אחד, אני מסתכל על הקריירה של קרי ועל הקריירה שיכלה להיות לו נניח במינסוטה, בפיניקס, בניו יורק. מצד שני, אני מסתכל על גולדן סטייט וחושב שדווקא הסיכוי שגולדן סטייט הייתה נשארת המעצמה שהיא הפכה הוא מאוד, מאוד גבוה. 

ואני אגיד לך למה. כי ב-2012 מגיע לדראפט השחקן שבעיניי מבחינת סופר סטאריות לא נופל מסטף קרי. הוא מאוד דומה לו במבנה, הוא מאוד דומה לו בגודל ויש לו קליעת על, יש לו הכל. אבל יותר מזה, הוא יליד אוקלנד. זאת אומרת, שהוא לא רק מביא את הסטף קריות לגולדן סטייט, הוא גם מביא את...הוא ההום בוי. ולמי שלא יודע, אני מדבר על דמיאן לילארד. 

רותם: אה יפה, לא טעיתי. 

שגיא: דמיאן לילארד נולד וגדל באוקלנד. אוקלנד זה איפה שגולדן סטייט שיחקו עד 2019. עיר ליד סן פרנסיסקו. שם נמצא המגרש של גולדן סטייט עד 2019 בערך שהם עברו לצ'ייס ארינה בתוך סן פרנסיסקו. לילארד הוא הנציג המקומי. עכשיו, אני חושב שבמידה וסטף קרי לא בווריוורז, הווריוורז הולכים על לילארד בכל הכוח. הוא נבחר בבחירה השישית ע"י פורטלנד. לגולדן סטייט היה בדראפט הזה את הבחירה השביעית. אם קרי לא שם, יכול להיות שהם היו יותר גרועים, בוחרים גבוה יותר. אבל אני חושב שבכל מקרה הם היו עושים מאמצים להביא את דמיאן לילארד. לשים את דמיאן לילארד וסטף קרי ביחד זה רעיון רע. לא יודע אם היום זה רעיון רע, אבל לפחות ב-2012 זה היה רעיון רע כי מה לעשות, שחקנים באותו גודל, שניהם לא שומרים. ואז בעצם יש לך את הדבר הכי קרוב לסטף קרי מאז סטף קרי. ובהנחה שאתה מוציא אבן דומינו אחת, אז הכל כבר משתנה, אתה לא יודע איפה האבנים נופלות. 

רותם: ברור. 

שגיא: בוא נניח שהווריוורז עדיין בוחרים את קליי תומפסון בדראפט ועדיין לוקחים את דריימונד גרין בסיבוב השני, ואולי ההנחה הכי פרועה אם איגודלה עדיין מגיע. אני חושב שזו הנחה פרועה בגלל שאיגודלה, אני חושב שאיגודלה הגיע בסופו של דבר בגלל שתי סיבות. והסיבה הראשונה היא סטפן קרי. הם שיחקו ביחד ב-2010 באליפות העולם בטורקיה והם הפכו לחברים טובים. זאת אומרת, יש להם ערכים דתיים מאוד דומים, ערכים משפחתיים מאוד דומים. לימים איגודלה נהפך למעריץ הכי גדול של סטף קרי, אבל באמת שהם היו חברים טובים עוד לפני שהוא הגיע. זו סיבה אחת. הסיבה השנייה היא שאיגודלה מכיר בערך של לגור באזור הסיליקון ואלי. הוא נהפך לאחד המשקיעים הכי גדולים בין שחקני ה-NBA. אבל הוא מגיע לגולדן סטייט כי הוא רוצה לגור ליד הסיליקון ואלי. הוא רוצה בעצם להשקיע שם את הכסף שלו. בהנחה שהוא עדיין מגיע, יש לך כמעט את כל המרכיבים ובהנחה כמובן שהם מעבירים את מונטה אליס בשביל. מה שנקרא יש לך 90% מהמרכיבים שהביאו אותם לאן שהביאו אותם. בגלל זה אני חושב שהסיכוי של גולדן סטייט עדיין נשארת גולדן סטייט הוא יחסית גבוה. 

רותם: זאת אומרת, שאם הם,

שגיא: אם הם לא בוחרים את סטף קרי או שמעבירים אותו בטרייד. 

רותם: ובוחרים כאילו לצורך העניין את דמיאן לילארד. במקום סטף קרי זה עדיין מביא את אותו דבר, אותו אפקט בגדול. אתה אומר,

שגיא: תראה, אני חושב שאתה עושה לדמיאן לילארד מה שעשית לסטף קרי. בגדול, מה שעשית לסטף קרי זה לעטוף אותו בשחקנים שמשלימים את ההגנה שלו. זה בעיניי, זאת אומרת, אני חושב שאם דמיאן לילארד מגיע לווריוורז במקום סטף קרי, אני לא חושב שהרבה משתנה. אני חושב שדמיאן לילארד מה שנקרא, הוא הדוגמא למה קורה אם קרי כשאתה לא עוטף אותו כמו שצריך. אתה שם לידו שחקן שהוא בגודל שלו, אתה לא שם לידו את השומרים הנכונים. אתה לא שם לידו לא נותן לו את המאמן הנכון. עכשיו, לילארד הוא סופר סטאר, הוא סופר סטאר ענקי. אבל אליפות לא תצא מזה. וזה בעיניי ההבדל הגדול בין השניים. 

רותם: אז באמת, אתה בעצם מציג פה שאולי הדברים היו דומים, שונים, אי אפשר לדעת. אתה בעצם אומר פה יש נתיב שאולי דברים היו עדיין, הווריוורז היו אותם ווריוורז פחות או יותר כי לבחור כמה שנים קדימה את דיים זה לא מופרך בכלל ודיים ממלא את תפקידו של קרי זה גם לא מופרך. אנד יט, בוא נמשיך עם ה...

שגיא: תשמע אני אסייג, כן? 

רותם: לא, ברור. אבל זה לא מופרך.

שגיא: רק אסייג. 

רותם: כל מה שאנחנו עושים פה זה לסייג אבל זה גם לא מופרך. לא הצגת פה, אתה יודע אם היו מוכרים את אנטוני דייויס אז היה נראה אותו דבר. זה בטוח לא היה נראה אותו הדבר אם היו בוחרים באותה שנה לצורך העניין מקום ראשון. 

שגיא: לא. 

רותם: זה לא היה נראה אותו דבר. 

שגיא: אני חושב שדיים וסטף הם שני השחקנים שהכי, הכי קשה להכריע מי יותר טוב או מי עושה יותר או מי היה קודם או וואטאבר. 

רותם: כן. 

שגיא: זאת אומרת, שניהם כל כך דומים שאני אישית, ברור שאני מעדיף את סטף כי אני אוהב אותו יותר. הוא בקבוצה שלי וכו' וכו'. אבל להגיד לך שהוא באמת יותר טוב מדיים לילארד, אני לא יודע. אני חושב שהוא יותר משפיע. אני חושב שהוא יותר משפיע מעצם ההישגים שלו. אבל ההישגים שלו גם קשורים לסביבה שלו. עכשיו, יש דברים, יש דברים שבהחלט זה סטף. זאת אומרת, החברות שלו עם דריימונד, ההגעה של איגי לווריוורז שאני נותן לו 50%, אני זוקף את זה לזכותו. החוסר אגו והוויתור על אגו לאורך כל הדרך. המוכנות שלו לחלוק במה עם דורנט וכו'. זה דברים שהם, אני לא יודע אם לילארד היה מתנהג אותו דבר. 

רותם: כן, אי אפשר לדעת, 

שגיא: מבחינת כדורסל, המשחק שלהם מאוד דומה.

רותם: משחק מאוד דומה. אז בוא רגע, נדבר רגע, מה אתה חושב היה קורה עם סטף אם הוא היה בסביבה אחרת? איזו מן קריירה הייתה לו נראה לך? זאת אומרת, היה עובר בסוף,

שגיא: כנראה שהוא היה הופך לדיים לילארד. 

רותם: (צוחק) יפה. תשובה קצרה ולעניין. אז בוא נדבר על הליגה, 

שגיא: תשמע, 

רותם: כן. 

שגיא: אני הסתכלתי נניח על פיניקס אוקיי? נניח הטרייד עם פיניקס יוצא לפועל וסטף עובר לשם ואז אין להם את אמארה בעצם. יש להם קו אחורי של סטיב נש, ג'ייסון, ריצ'רדסון וסטף קרי וזה קו אחורי שלא יכול לעצור כלום. סטיב נש עוד בסוף הקריירה עם הבעיות גב שהיו לו. כאילו מה בדיוק הקו האחורי הזה אמור לעשות. אני לא בטוח שהקבוצה הזאת מגיעה לפלייאוף וזו קבוצה שאם אמאריס טודמאייר יגיע למערב, כן? 

רותם: כן. 

שגיא: האם פיניקס היו מסוגלים לעטוף אותו בשחקני הגנה כמו שהווריוורז עטפו אותו? בניקס לא יודע, היו מגיעים לשם אמארה וכרמלו. אתה יכול לבנות עם זה משהו? הגנה כלשהי? אז אני כן חושב שזה גם עניין של סיטואציה. וכמו שהווריוורז הרוויחו מהנוכחות של סטף, אני חושב שגם סטף הרוויח מזה שבנו את הקבוצה מה שנקרא, בצלמו ובדמותו. וידעו לעשות את זה כמו שצריך. 

רותם: זה חלק באמת מהמה אם היותר מעניין פה שאולי נחדד אותו שוב. אם ג'ו לייקוב והקבוצה שהוא הביא איתו, קבוצת משקיעים שבעצם מוביל אותה, אז אולי זה לא היה קורה גם. זאת אומרת, קרי לבדו, צריך את הסביבה שתרמו לו לגמרי, ההנהלה הזאת. זה למעשה יכול היה להיות מה אם אחר, אם דיויד קאהן לא היה מוכר את הקבוצה נגיד והיינו מגיעים אולי לאותה תוצאה. 

שגיא: שמע, הווריוורז שילוב נדיר שאני לא בטוח שאתה יכול לחזור עליו. יש לך כוכב על, שחקן התקפה שהוא היסטורי, קלע היסטורי שבאמת שינה את המשחק ומצד שני, אין לו אגו. שחקן שעושה המון עבודה שחורה במהלך המשחק שלא שמים לב אליה, נכון? הוא לא שומר טוב, אבל הוא עושה עבודה שחורה. הוא חוסם לאחרים, הוא מתאמץ הוא זז בהתקפה. יש לך את דריימונד גרין שמצד אחד יש לו את האישיות של המנהיג ואין לו שום בעיה. הוא לא מחפש את הנקודות, הוא לא סקורר, הוא לא שחקן שהוא סקורר. הוא מחפש תמיד את המהלך הנכון. יש לך את קליי שיש לו את האופי הכי נינוח בליגה. כאילו לא מדברים על זה, אבל קליי הוא בן אדם הכי נינוח בליגה, אין לו שום אגו, אין לו שום בעיה. הבן אדם שבר שיאים מדהימים בליגה ובקושי מדברים עליו וזה לא מזיז לו. 

רותם: כן. זה די מדהים. 

שגיא: יש לך את איגי, איגודלה שהסכים לרדת לספסל והסכים לוותר כל כך הרבה מעצמו. אני לא יודע אם אתה תצליח לחבר כזאת חבורת שחקנים פעם נוספת. זה פשוט בעיניי משהו שהוא חד פעמי. 

רותם: אז בוא נדבר על החד פעמיות הזאת ואיך היא השפיעה מעבר להיותה שושלת או בעצם בוא נתחיל מהנקודה הזאת. אתה אמרת מקודם, גובה אתה לא יכול ללמד. היום כמובן גובה זה פחות מעניין. זאת אומרת, זה נחמד, אבל היום אנשים מחפשים משהו אחר וזה חלק בגלל ההצלחה של הווריוורז לא? יש לזה עוד הרבה גורמים אחרים כמובן. מה שקצת הזכרתי בפודקאסט שלנו "מה אם", אה כמובן יש לזה גורמים אחרים כמו למשל הסטטיסטיקות המתקדמות, דיברתי על זה בפרק שלי ב"ספורט העתיד" שאתה הזכרת גם. נתת כל מיני פידבקים על זה. וזה השילוב הזה גם של סטטיסטיקות וגם של סגנון המשחק ושוב, אחד משפיע על השני. זה מאוד אינטרטוויינד. מאוד דיאלקטי. אבל המשחק נראה שונה מאוד בתקופה זו והם גורם משמעותי בכך. ממש לא רוצה להגיד היחיד, אבל הם גורם סופר משמעותי באיך שהמשחק נראה היום, לא?

שגיא: שמע, ללא ספק. קודם כל, נושא השלשות, השלשה היום זה משהו אחר לגמרי. אתה מדבר על, אני חושב שיותר משילשו את כמות השלשות מלפני 10 שנים. זה קצב מטורף. עכשיו עד סטף, שלשה מכדרור הייתה זריקה נוראית, זריקה שאתה יורד לספסל בגללה. והיום זה אחת הזריקות הכי פופולריות בליגה. אם אין לך זריקה, הקאצ' אנד שוט תמיד היה אבל עליה מכדרור זה משהו שהוא ב-6-7 שנים האחרונות התפתח והוא התפתח כל כך מהר לרמה כל כך גבוהה שזה מדהים. הסמול בול, שוב, אני חושב שהסמול בול זה מונח לא נכון. אני חושב שהיכולת של דריימונד, מה שנקרא, לשמור על סנטרים אחרים ולדאוג שלא יהיה חיסרון בריבאונד היא זאת שהפכה את הסמול בול או יותר נכון, את הפוזישן לבסקטבול כי זה בעיניי הדבר השלם. שיש לך חמישה שחקנים שמסוגלים לעשות הכל על המגרש. שזה חילופים אוטומטיים. הם מתחלפים עם כל שחקן, הם לוחצים בהגנה, הם לוקחים ריבאונד, הם רצים מהר למתפרצת. הם כולם מסוגלים לקלוע שלשות ככה שאתה מרווח בצורה מקסימלית את המגרש. זה הפואנטה. עכשיו, נניח אם היית עושה את זה עם אנטוני דייויס שלדעתי הוא גם שחקן נהדר לפוזישן אז בסקטבול, וכבר לא סמול בול אבל זה אותו דבר. 

רותם: אוקיי. 

שגיא: ודריימונד הוא זה שהצליח. דיברנו על דון נלסון ועל כמה, לא דיברנו על זה, אבל יש המון מה-DNA  של נלסון בתוך המועדון הזה. עוד בשנות ה-90' הוא ניסה לשחק סמול בול סנטר עם כל מיני שחקנים שאפילו אני לא זוכר. היה שם איזה היל, ויקטור אלכסנדר ששיחק בארץ. כל מיני שמות כאלה מוזרים. וזה לא עבד אבל זה לא עבד, זאת אומרת, א', זה היה אופטית זה היה נהדר נראה, ההתקפה הייתה נהדרת, אבל זה לא עבד כי הם לא יכלו לשמור. בטח לא בתקופה ההיא שהיו לך נפילים כמו יואינג, רובינסון ואולאג'ואן. 

רותם: כן. 

שגיא: הסיבה היחידה שזה עובד זה בגלל היכולת של גרין לשחק סנטר. 

רותם: מצד שני, אתה צריך גם מישהו שידע לקלוע שלשות. טוב שיש לך שני קלעי שלשות מהטובים בהיסטוריה כדי להסתנכרן עם זה. אבל כאן אתה אומר דמיאן לילארד, 

שגיא: כן, ללא ספק. 

רותם: טוב, אתה אומר הפרק הבא צריך להיות מה אם דריימונד גרין לא יכול לשחק סנטר. זה עניין. זה בדיוק העניין, אני חושב שזה היופי במה אם ובהיסטוריה שיש כמה גישות. האם יש אדם אחד שאחראי לפעולה, תוציא את יצחק רבין, האם עדיין יהיה שלום? לא. 

שגיא: שמע, השאלה היותר חשובה בעיניי, האם דריימונד גרין יכול לשחק סנטר בשנות ה-90'? אוקיי? כי היום אין לו אלאג'ואן ואין לו יואינג ואין לו רובינסון ואין לו שאקיל. ואני גם לא מאמין שיהיו. צריך לשמור על אנתוני, על יוקי שהם שחקנים שמטבעם משחקים המון מחוץ לצבע. הם גם לא שחקנים של כוח, הם לא שחקנים שדוחפים תחת לסל. תחשוב שיושב עליו איזה שאקיל שהוא 2.18 ושוקל 30 קילו יותר ממנו, אני לא חושב שגרין יכול לעשות יותר מדי ברגע שהוא תופס פוזישן. 

רותם: הוא שהוא ידע להתאים את עצמו וזה השאלות של המה אם הזה. אבל הסגנון משחק הזה של ה-NBA באמת הוא שילוב של הדברים האלה וזה מאוד מעניין האמת. לא זה, ודבר אחרון אולי, הסגנון משחק מלא פקטורים. שושלות, זאת אומרת אנחנו מאוד אוהבים לדבר ב-NBA וספורט בכלל, לפחות אמריקאי, על סיפורים. גולדן סטייט הם סיפור נפלא. כתבת עליהם ספר שלם, אז מן הסתם. ופתאום אם אין את הקבוצה הזאת, היינו רואים אולי דברים אחרים. לדוגמא, האם אוקלהומה גם רק עם ווסטבוק ודורנט יכולים ללכת יותר טוב או להצליח יותר מול קליבלנד או להפך, יוסטון של הארדן, אותה שלישייה. זה אולי הסיפור מה אם אולי הכי מעניין. האם השלישייה הייתה מתפרקת. 

שגיא: אני לא חושב שהייתה מוציא שם שושלות. 

רותם: זהו. 

שגיא: אני חושב שהמה אם הכי מרתק בסיפור הזה זה מה אם אוקלהומה סיטי בוחרת את קרי. מה אם קרי ודורנט מתחילים לשחק ביחד ב-2009 ולא ב-2016. בצורה שהיא כביכול הרבה יותר טבעית. והאם ווסטבוק מצליח להרוס גם את זה. 

רותם: (צוחק) מה אם ווסטבוק לא היה הורס משהו. סתם אני מחבב את הבחור. נראה לי בחור מאוד...

שגיא: לא, תשמע, אני גם. אני חושב שהוא גם, שוב, הוא שחקן כדורסל אדיר, הוא אתלט אדיר אבל...

רותם: כן, הוא לא...

שגיא: אני חושב שיעילות היא ממנו והלאה. 

רותם: דרך אגב, עכשיו אני אסיים במה אולי כן היה קורה. פתחת עם זה שמספר 23 הוא הכי גדול ואין ויכוח על זה. אם אין כוח דומיננטי במערב כמו גולדן סטייט, קליבלנד יכולים לקחת יותר מאליפות אחת ופתאום הסיפור יותר כוח, לא חושב שהיה משנה. עדיין מייקל ג'ורדן הוא עדיין גדול השחקנים יהיה וזה, אבל פתאום היה הטיעון של לברון והמחנה שלו היה הרבה יותר חזק אם היה יותר אליפויות עכשיו בקליבלנד. זה היה פה פתח לדיון מטורף וזה משהו שמאוד היה יכול,

שגיא: הנרטיב שונה לגמרי. אתה לוקח את גולדן סטייט ולברון שולט בליגה פה 7-8 שנים ברציפות ואז זה נרטיב אחר. מצד שני, מייקל לא התמודד עם קבוצה בסדר גודל של הווריוורז. או יותר נכון, שיקגו הייתה הקבוצה היחידה שהיא בסדר גודל של הווריוורז. אבל למייקל לא היה אפילו משהו שהוא בסדר גודל של קליבלנד, של לברון. זאת אומרת, היה שם מי הקבוצות שהוא התמודד מולן? הלייקרס שמג'יק כבר רגע לפני הפרישה והרבה אחרי השיא. זאת אומרת, שהוא התמודד עם לארי בירד, שהוא התמודד עם דטרויט. שהוא התמודד עם הלייקרס בשיאם אז הוא לא יכל. אבל הוא כן הצליח להוריד את דטרויט מהכס. זה ניתן לו. הם עוד היו בסוג של פורמה מאוד טובה. אבל קבוצות שהוא התמודד איתן בגמרים זה אפילו לא, לא חושב שאפילו היה שם שחקן בסדר גודל של לברון. פורטלנד, לייקרס, צ'רלס ברקלי, לא יודע. פיניקס אולי הכי טובה מבין הקבוצות שהוא התמודד איתן. אבל שוב, זה לא אותו נרטיב. 

רותם: טוב, זה אז באמת הסיפור הזה של סטף מורכב מהרבה סיפורים. המה אם הזה הוא באמת מאוד מעניין כי זה היופי בהיסטוריה. זה היופי וספציפית בספורט אני חושב אולי יותר מזה כי יש כל כך הרבה, הרבה יותר גורמים מעורבים. הדבר פה, הדבר שם. מספיק פחות פציעות קרסול לסטף, מספיק אין את הקפיצת כמו שהזכרת ששכחתי ממנו. הקפיצה בתקרת שכר שהם יכלו לשלם יותר לקווין דורנט וכל הסיפור נראה אחרת. לא אמרת איך הייתה השושלת אבל זה מדהים כמה הגורמים, 

שגיא: אני הייתי מעדיף שהיא לא הייתה. אני הייתי מעדיף שדורנט לא יבוא. 

רותם: זה ברור לי. 

שגיא: לא בגלל שאני שונא אותו, לא בגלל שאני חושב שהריסון בראון שחקן טוב יותר או וואטאבר. אני לא...

רותם: (צוחק)

שגיא: אני פשוט חושב שהקבוצה שהייתה ב-2015-2015 הייתה מלהיבה בצורה שהיא אחרת לגמרי מהקבוצה שאחרי שדורנט הגיע. אני מאוד אוהב את החומרים שהיו שם שקצת הלכו לאיבוד אחרי זה שזה ברנס. פחות ברנס, אבל גם אנדרו בוגוט. זאת אומרת, היה בה משהו מאוד שמח. אני חושב שדורנט וכשדורנט בא אז העונה הראשונה באמת המשיכה את השמחה, אבל העונה השנייה כבר לא הייתה שמחה, היא הייתה עצבנית. השלישית כבר הייתה עצבנית לחלוטין. אני אז באותה שנה, בשנה השלישית אמרתי, הם לא הולכים לזכות באליפות. ואנשים קצת פקפקו ואמרו מי יכול לעצור אותם, אבל היה לך, אתה ראית משהו שחסר. אגב, הפרי סיזן הנוכחי זה פעם ראשונה שאני רואה את השמחת חיים חוזרת. וזה מאוד מעודד אותי לקראת זה ואולי הכל זה אגודלה, לך תדע. 

רותם: אז בוא באמת לקראת סיום, מה ההימור שלך לשנה? בטח נתת את זה עוד הרבה מקומות, אני אפילו לא זוכר. מה ההימור שלך לקבוצה לשנה הזאת?

שגיא: על גולדן סטייט?

רותם: כן. 

שגיא: אני חושב שאיפשהו בין מקום 4 למקום 6 במערב. אני בשנה שעברה אמרתי שאין להם סיכוי. אני לא חושב שהם יגיעו לפלייאוף. הם הגיעו למקום שמיני אבל לא עברו את הפליינג. אני השנה רואה אותם כקבוצה הרבה יותר טובה. אני חושב שהם עשו עבודה מצוינת בקיץ. היה חסר להם שחקני רוטציה והם מילאו את הרוטציה. יש להם שחקנים שייקחו זריקות. ג'ורדן פול נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא נראה בשנתיים האחרונות. אבל הכי חשוב באמת שתהיה שם איזושהי שמחה בכדורסל שזה משהו שאני לא יכול להסביר אותו. אולי אפשר באנליטית. אולי אנליטית מסוגלים, לא יודע, לספור היי פייב ואז להגיד לך שחזר איזה משהו שלא היה שם קודם. 

רותם: חיוכים. אני לא זוכר אם כן יש משהו שבודק חיוכים או לא. זה הרבה יותר קל מהיי פייבס. טוב, שגיא רפאל, תודה רבה על המסע הזה בנבכי הגולדן סטייט ווריוורז וה-NBA ולהבין באמת כמה אופציות היו יכולות להיות פה ל-NBA לחצי השני של העשור השני של המאה ה-21. ונתראה בקרוב. עונה נעימה. 

שגיא: תודה שאירחת אותי.

רותם: בשמחה.

שגיא: ואני לא יודע מתי אתם שומעים את זה, אבל אם ההד סטארט באוויר אז יאללה. בואו תקנו את הספר החדש. 

רותם: יאללה ויהיה לינק. יהיה לינק בכל מקרה ברגע שיעלה ההד סטארט. אני מחכה, תומך תמיד קבוע. יאללה. 

שגיא: תודה. 

רותם: ביי. 

שגיא: ביי.

את הפרק הזה כמו שאר הפרקים, תוכלו למצוא באתר שלנו, WHATIF.FM  וכן באפל פודקאסט, ספוטיפיי, גוגל פודקאסט וכל אפליקציה בה אתם מאזינים לפודקאסטים. אני מציע לכם להירשם ולעקוב כדי להישאר מעודכנים כשפרק חדש יוצא. ואם אהבתם אותו, אשמח אם תשתפו עם אחרים, ככה הפודקאסט יגיע ליותר אנשים. אם אתם רוצים לדון על הפרקים, מזמין אתכם לקבוצה "מה אם – היסטוריה אלטרנטיבית". 

תודה שהאזנתם. עד הפעם הבאה, אני רותם יפעת.